צורות גוף לרובי דיג — ים תיכון, טיק ואירוקו

גוף של רובה דיג נראה כמו פיסת עץ פשוטה. הוא לא. כל זווית, כל חריץ מחורט וכל גרם משקל על הכיפה הקדמית הם החלטה שמתבטאת במים — או כרובה שעוקב נקי לאן שמכוונים, או כרובה שנמשך שמאלה ברתע ויורה גבוה כשהגומיות במתיחה מלאה.

פרופיל ים־תיכון הוא הצורה שצוללנים הכי הרבה מבקשים בשם. הוא צר, שטוח מלמעלה, והפיה יושבת נמוך — קרוב לקו הקנה ולא מעליו. הפיה הנמוכה הזו מקרבת את ציר הרתע לקו הראייה, מה שמתבטא בפחות הרמה של הפיה ובהמשך מסלול יציב. גוף ים־תיכון הוא הבחירה הנכונה למים פתוחים וצייד שונית, שם רוב היריות במרחק וצריך שהחץ יעקוב ישר.

טיק הוא העץ שכל קטלוג שם בשער וכל חנות גובה תוספת. במציאות, טיק כבד יותר מאירוקו במידה ניכרת, והמשקל הזה נמצא במקום הלא נכון — קדימה. גוף טיק בלי משקל נגדי באזור הידית יורה כבד — הפיה צוללת ברגע שהזנק משתחרר והחץ מנשק את תחתית המסלול. טיק יפהפה ועמיד לריקבון, אבל לביצועים אנחנו ממליצים על אירוקו כמעט תמיד. אירוקו יציב מימדית, סופג שמן יפה ומשקלו קטן בכ־15% מטיק בנפח זהה.

איזון הוא המנוף שרוב הצוללנים מתעלמים ממנו. תוספת עופרת קטנה בקצה האחורי של הידית — 30 עד 60 גרם תלוי באורך — מזיזה את נקודת האיזון אחורה, אל המקום שבו היד אוחזת, וזה גורם לרובה להרגיש קל יותר אף שכעת הוא כבד יותר בסך הכול. אנחנו מבצעים גיוון ראשוני בניסוי בים, ואז חורטים כיס קבוע לאחר שהצוללן מספר לנו איפה הרובה רוצה לשבת בסוף צלילה סטטית ארוכה.

הפרט האחרון הוא גובה המסילה. מסילה גבוהה מונעת מהחץ לשפשף את הפיה ביריית כוח, אבל מאריכה את זרוע המנוף של הרתע. מסילות נמוכות מדויקות יותר אבל דורשות יותר מהחץ. ברירת המחדל שלנו היא גובה אמצעי לרובים מתחת ל־100 ס"מ והגבהת מסילה לכל מה שמ־110 ס"מ ומעלה.